יום אביב בהיר אחד ישבתי על המרפסת. לאוזני הגיע קול משתוקק ומתגעגע ששר “על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה את נפשי גאלה”. כך ישב השכן במרפסת שלו וניגן בגיטרה.
בהיותי מי שאני, צצה המחשבה. “ואם משיח זוהי בעצם, אישה?” הרי…כתוב שבזכות נשים צדקניות עתידים ישראל להיגאל. למה לדחוק את הקץ? אולי… החיבור לתודעה הנשית האלוהית, לשכינה, דווקא היא זאת שתציל אותנו? אולי מיצינו את התודעה הגברית באלפיים שנה האחרונים, והגיע זמן לחשב מסלול נשי מחדש
אל המצטייר במונחים זכריים, מתגלם ופועל דרך נביאו כדי להושיע את עמו, קיים בכל שלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. חיפשתי ביהודית ארכיטיפ אחר. ארכיטיפ של אישה עוצמתית גואלת, שדרכה מתגלמת ופועלת הצד הנשי האלוהי בעולם בכדי להביא ישועה. ולא מצאתי משהו שסיפק אותי. דבורה הנביאה. וגם חולדה. לא הוציאו אותנו ממצרים. לא בנו את בית המקדש. בסיפורי התנך שאבא הקריא לנו לפני השינה כיכבו אבות נביאים ומלכים אחד אחרי השני. במסגרות הדתיות שזכיתי לבלות בהם זמן, לא מצאתי את המנהיגות והדרך הרוחנית הנשית שחיפשתי
הרעיון של משיחה ולא משיח קסם לי. אם משו הציל אותי בדרכי הרוחנית, זה לא לא רב, ולא הלכה. זה דווקא גישה אחרת, יותר נשית ורוחנית לחיים. זכיתי ואני זוכה באופן אישי ללמוד מנשים עוצמתיות שהשפיעו על נתיב חיי. חלקם משלנו – נשים דתיות. אבל מי שהשפיעה הכי הרבה על דרכי החשיבה וההתנהלות שלי היתה דווקא אישה גויה. דווקא אחת לא משלנו. מישהי מבחוץ, מתרבות שונה. שרואה את הדברים אחרת. כי אי אפשר לפתור את הבעיה בתודעה שהיא נוצרה. אז ככשאלתי את עצמי, איך אפשר ליצור ארכיטיפ חדש של אישה גואלת? חשבתי שאולי….אם יש אישה שהיא תהיה משיח…היא תהיה אישה שעשתה בחירה מודעת בדרכה הרוחנית. לא משום שנולדה לתוכו, אלא בגלל שהיא שמעה קריאה פנימית להצטרף. אישה שקבעה את גורלה
אם זה לא בן ישי. אז אולי בת רות המואבייה? רות הלא-יהודיה. הגיורת. שעזבה הכל לצאת לדרך רוחנית חדשה
השיר הזה מדבר על הדרך הארוכה פנימה שעשיתי כדי להתחבר לקול שלי כאישה במסגרת היהדות. מצד אחד, אני מתחברת ומעריכה את הדת כדרך רוחנית משמעותית ומסגרת חברתית ותרבותית שעושה טוב. ובכל ממסד, יש את הפן האנושי שהולך לאיבוד כאשר מייסדים משו המוני. ומה שהלך לאיבוד בשבילי ביהדות, זה שהרגשתי שאין לי מקום להביא את עצמי באופן מלא כאישה.
אחד הדמויות האהובות עלי היה אברהם אבינו. הערכתי את הנכונות שלו לבוא ולהפוך מוסכמות, ולהציע לעולם פרצית דרך חדשה. שמעבר לכל החומריות, יש מקום רוחני בו הכל אחד ומאוחד. אברהם לא הסכים לקבל תפיסות רווחות או אמונות שהעבירו אליו בדי שניה. כמו רות ונעמי המואביות. אז החלטתי להמשיך את המסורת הזאת ולהעיז אחרת. שאם אוציא משו לעולם, אוציא משו שמטרתו לבוא ולומר משו אמיתי ולא סתם להעביר את הזמן
יש כאלו ששאלו אותי על השיר. למה בחרתי מילים כמו “מדממת נידה?” אין פה התקפה או האשמה או התרסה נגד הדת. כל אישה – הישר בעיניה תעשה. אני מדברת רק על עצמי ומתוך החוויה האישית שלי.
מהחוויה האישית שלי אני באה להגיד שגם במקום הכי חלש וקשה שלי כאישה, אני יכולה למצוא את עצמי מחדש. לבחור להתחבר פנימה וללכת מעבר לתחושות השליליות שעולות. ולגלות את האמת הפנימית שלי. להיות קשובה ונאמנה ולהעיז לחיות את הדרך בצורה שהיא מתאימה לי. בשבילי לקבל את היהדות כדרך רוחנית זה לא לקבל חליפה מיושנת ובלויה יד שלישית ולנסות להכריח את עצמי ללבוש אותה למרות שהיא גדולה או קטנה מדי או מלאת חורים או לא מתאימה כבר לתנאי מזג האויר הקיימים. בשבילי לקבל את היהדות ולהיות יהודיה זה החומר גלם. כמו בד או חימר או צבע. שאני יכולה לתפור ממנה שמלה חדשה שמתאימה בדיוק לי. או לפסל מציאות חדשה. או לצייר תמונה המוצאת חן בעיני. זה החומר שממנו אפשר ליצור משהו המתחדש בכל רגע ובכל אינטראקציה. אני מאמינה שכל דרך רוחניות מקבלת חיים ואופי בעיקר דרך מי שמקיים אותה. והתפילה כאן היא לא שאני אזכה ללמוד לבטא את עצמי כאישה יהודיה. אלא שהיהדות תזכה ללמוד לבטא את עצמה דרכי באופן הכי מלא נכון ומדויק…למי שאני. ובכך תתפתח הלאה ותקבל חיים חדשים
לכן, להיות אישה יהודיה פירוש הדבר לגשת לדת באותו ראש חוקר ובודק ומסיק מסקנות אישיות. אני מאמינה שכל החוויות שלי הן כאן כדי ללמד אותי שיעורים רוחניים. גם הכאב, הדחייה, וכל מה שהרגשתי בדרכי כאישה ביהדות ובתחום המוסיקה. היה כמובן לטובת ההתפתחות האישית שלי. אני יודעת שהנשמה שלי בחרה את המקום הזה בחיים האלו, כדי שאני אלמד להיות השינוי שחיפשתי בעולם. להיות בעצמי הארכיטיפ של האישה עוצמתית וגואלת. לא לברוח מזה ולא להפיל את זה על איזה גבר משיח שיבוא להציל את העולם ואותי. אז חיפשתי חיבור לדרך נשית רוחנית והייתי צריכה לסלול אותה פנימה. למדתי להקשיב קודם כל לקול הפנימי שלוחש בשקט ולא צועק בקול רם. גיליתי שהדרך שלי לצאת מהברוך זה להתחבר בשקט פנימה ולמעלה. למצוא את התשובות בפנים. ורק אז – לפעול מבחוץ
תמיד חלמתי לשיר. ולא העזתי. אמא שלי וויתרה על החלום שלה ללמוד טיפול במוסיקה. ההורים שלה אמרו לה שאם היא רוצה להתחתן עם אברך שילמד תורה, היא צריכה מקצוע שיכניס יותר. וככה יצא שהיא גם המליצה לי לוותר…בגלל שאני לא שרה בטון הנכון. הרבה שנים באמת ויתרתי. וככה נוספו להם עוד ועוד שיר על המדף, ושאלתי את עצמי בשביל מה אני בכלל כותבת שירים? אם לא כדאי שהם כן יצאו לעולם. אז החלטתי לנסות
הגעתי לסטודיו וצוות ההפקה החרדי קצת נבהל. המליצו לי לא להתחיל עם השיר “קול אישה”. אלא עם שיר יותר… פרווה. וידעתי שזהו שיר נושא בשבילי, ועלי להוציא אותו ראשון. השיר הזה אומר את כל מה שיש לי לומר על יהדות ונשיות על רגל אחת. כפי שכותב הרב פרומין ז”ל. “הדת היהודית צריכה לעבור פמיניזציה” זה לא רק היהדות שצריכה לעבור פמיניזציה לדעתי. אני חושבת שכולנו צריכים ללמוד להתחבר ולהיות ניזונים ממקום רך פנימי ואולי נשי יותר. וכן. אני מאמינה. שאם כל אחד מאיתנו היה יכול לעשות את זה, זה היה מביא את הגאולה
אהבת? תשאירי לי תגובה
כתבתי את השיר הזה בעברית, ואני עובדת על גרסה נוספת באנגלית שיצא בקרוב. הירשמי כאן לרשימת הדוא”ל ותקבלי אותו כשיצא. אם תרצי לראות את המילים באנגלית, לחצי כאן.